סבי גידל אותי לבד. הייתי מאוד קטן כשאיבדתי את ההורים שלי. בלילה שבו הם הלכו, העולם שהכרתי קרס לרסיסים. הבית התמלא במבוגרים לוחשים,
שדיברו על הטרגדיה והתדיינו מי ייקח על עצמו לדאוג לי. הייתי בן שש, והייתי בטוח שאגיע לבית של זרים,
שבו איש לא ידע איך אני אוהב את התה שלי, או שאוכל להירדם רק עם אור דולק. ואז נפתחה דלת הסלון, וסבי נכנס.
הוא היה בן שישים וחמש. גבו כאב לו לעיתים קרובות, ברכיו קרסו בכל צעד, אך כשהגיע לשולחן שבו הוחלט על עתידי, זרמה ממנו עוצמה שמעולם לא ראיתי. הוא נקש על השולחן. — אתה בא איתי. נגמר.
הוא לא צעק. לא התחנן. פשוט הצהיר. ומאותו רגע הוא הפך לעולמי כולו.
הוא נתן לי את חדר השינה הגדול שלו, והוא עבר לחדר הקטן ליד המסדרון. בבקרים הוא צפה בסרטונים כדי ללמוד איך לעשות צמות.
הניסיונות הראשונים היו קצת עקומים, אבל עבד בסבלנות כאילו זו המשימה החשובה ביותר בעולם. ארז לי ארוחות ביניים, הגיע לכל חג בבית הספר, ישיבות הורים, וישב בכסאות הילדים הקטנים בלי לחשוב פעמיים. אף פעם לא גרם לי להרגיש שהוא מקריב משהו בשבילי.
הוא היה הגיבור שלי. השנים חלפו, וחיינו התערבבו יותר ויותר. בבקרים הכנו ארוחת בוקר יחד. לימד אותי לכבס, להכין תה, לנקות נעליים. גם הדברים הפשוטים הפך לחגיגה. כשבאחת הפעמים, בגיל עשר, הבטתי בו ברצינות ואמרתי:
— סבא, כשאני אהיה גדול, אני רוצה להיות עובד סוציאלי. אני רוצה לעזור לילדים, כמו שעזרת לי.
הוא חיבק אותי חזק עד כמעט לא יכלתי לנשום. — אתה יכול להיות כל מה שתרצה, מותק. כל מה שתרצה.
אבל חיינו לא היו קלים. תמיד היה כסף מועט. לא היו חופשות, לא היו מתנות בלתי צפויות. כשביקשתי בגדים חדשים או נעליים אופנתיות, תמיד אמר את אותו משפט:
— עכשיו אין לנו כסף, יקירי.
שנאתי את המשפט הזה.
בעוד חבריי לכיתה לבשו בגדים חדשים, אני לבשתי בגדים משומשים. להם היה הטלפון הכי חדש, לי היה מכשיר ישן שלפעמים כבה מעצמו. בלילות 
רק שנים מאוחר יותר הבנתי שהמשפט שלו “אין לנו כסף” לא היה סתם דחייה. הוא לא מנע ממני דברים — אלא quietly בנה את עתידי.
ואז הוא חלה. הגב הכואב והברכיים כבר לא היו רק מטרד. בשנה האחרונה שלי בתיכון, טיפלתי בו.
עזרתי לו לאכול, נתתי לו את התרופות, ליוויתי אותו לחדר האמבטיה. גדלתי מהר מדי. ראיתי כל יום את הגיבור שלי נעשה שביר יותר ויותר.
— כלום, מותק — הוא ניע ני. — סתם הצטננות קטנה. שבוע ואתה תראה, אני אהיה טוב. אתה רק תלמד למבחנים שלך.
הוא שיקר. ראיתי בעיניו את העייפות. תנועותיו היו איטיות יותר, נשימתו כבדה. ואז יום אחד הוא פשוט לא התעורר יותר.
כאשר קברנו אותו, משהו בתוכי השתקע. כמעט שלא אכלתי, לא ישנתי. הבית הפך גדול מדי, ריק מדי. הקירות כאילו מהדהדים את החסרונו.
ואז הגיעו החשבוניות. מים, חשמל, מסים. הבית היה על שמי, אבל איך אני אשמור עליו? למכור? למצוא עבודה מיד? לוותר על חלום האוניברסיטה?
שבועיים אחרי ההלוויה הטלפון שלי צלצל. מספר לא מוכר. — אני מהבנק, בקשר לסבך — אמרה קול נשי. הבטן שלי התכווצה. בטח חוב.
אבל מה ששמעתי אחר כך שינה את חיי. סבי הקים בשמי קרן חינוכית בסתר. במשך שנים חסך כל פרוטה. כל “אין לנו כסף” בעצם היה אומר: “לא עכשיו — כי אני בונה את עתידך.”
בבנק קיבלתי גם מכתב. כתב היד שלו היה מייד מוכר. “אם אתה קורא זאת, זה אומר שכבר אינני יכול ללוות אותך ביום הראשון לאוניברסיטה, וזה שובר את ליבי.
אני יודע, שלפעמים אמרתי לא. זה היה קשה. אבל רציתי להיות בטוח שיום אחד תוכל לממש את חלומך — ולעזור לילדים אחרים, כמו שאמרת כשהיית
החשבוניות מסודרות לתקופה מסוימת. הקרן מכסה את שכר הלימוד, הספרים — וגם כן, טלפון חדש. אני גאה בך עד אין קץ. ותמיד אהיה איתך. באהבה: סבא.”
באמצע הבנק בכיתי.
לא מהכאב — אלא מההבנה. הבנתי שכל חיי אהבה הקיפה אותי, רק לא נעטפה בנייר נוצץ, אלא בהקרבות שקטות.
שבוע לאחר מכן הגשתי את מועמדותי לאחד מתכניות העבודה הסוציאלית הטובות במדינה. יומיים לאחר מכן התקבלתי.
בערב ההוא ישבתי במרפסת. השמיים היו צלולים, מלאים בכוכבים. אחזתי במכתבו.
— אני מגיע, סבא — לחשתי. — אמשיך את מה שהתחלת. היום אני מבינה: העוני שהשפיל אותי אז היה בעצם מתנה. הוא לימד אותי להתמיד, להעריך, ולהילחם. ובעיקר: לאהוב ללא תנאים.
הסוד שלו לא היה שקר. אלא הצורה השקטה והמתמסרת ביותר של אהבה. ואני אחיה חיים שמכובדים לו.