נינה עמדה מול המראה בשירותי הנשים, מנסה לזהות את עצמה בתוך השמלה הצמודה. השמלה חנקה אותה, והבדים הצמודים נראו ככבלים. פניה היו זרות בעיניה, עיניה ריקות, ללא שמץ של חום או שמחה. צללים של חרדה וריקנות נמתחו מתחת לעיניים, כאילו השנים האחרונות לקחו ממנה משהו שלא ישוב. מעבר לדלת, האולם מלא בקולות — צחוק מתגלגל, קריאות של המנהל הטקסי, אביה שכנראה כבר היה שיכור. וכל זה — והיא לא הצליחה לחייך.
הדלת נפתחה במקצת. מטווייצ’ק, העובד הוותיק של האולם, הציץ פנימה, מבטו רציני ומפוחד.
— בתי… אל תשתה מהכוס שלך — לחש, קולה כמעט לא נשמע מעל הרעש. — הארוס שלך שפך משהו. ראיתי מהחדר האחורי. לבן, מהשקית.
נינה הסובבה את ראשה, לוחצת את ידיה על פיה כדי לא לצרוח, אך הדלת כבר נסגרה. היא ננעלה באדן החלון, תחושת קור ועייפות נמשכה לאורך עמוד השדרה שלה. זיכרונות של סרגיי, התאונה, חודשים של שתיקה מתוחה וחוסר אונים חלפו בראש כמו סרט מפחיד. ואז הופיע גריגורי — חברו של אביה, מעשי, נחרץ, האדם שדאג לה ושמר עליה בזמן שאביה זרח משמחה: “מצאתי את הארוס הטוב.” נינה לא התנגדה. פנים ריקות, לב סתום. שום דבר לא הרגיש אמיתי.
אבל האבקה בכוס… מה זה היה?
היא חזרה לאולם. כל צעד היה כבד, רגליה רעדו, אזניה זמזמו. גריגורי ישב בראש השולחן, יד על כתף אביה, דיבר בקול רם, כולם צחקו. על השולחן עמדו שתי כוסות עם סרט אדום — אחת לחתן, אחת לכלה.
נינה ישבה לצדו. גריגורי התכופף, הניח את ידו על רגליה מתחת לשולחן, לחץ חזק — כאזהרה:
— איפה היית? המנהל מחכה. עכשיו הכוס המרכזית.
— סידרתי את השמלה שלי, — לחשה נינה, לא מסיחה את דעתה מהיד המונחת על רגליה.
— טוב, בואי, קומי, — חייך גריגורי, אך העיניים הקרות שלו לא נתנו מקום לרגש. — אחר כך תוכלי לנוח.
המנהל הטקסי צעק: “מר!” כולם קראו בקול, והצליל המתגלגל של המחיאות כפיים מילא את האולם. גריגורי הרים את כוסו, הנהן לנינה שתשתה.
נינה הרימה את הכוס, לבה דפק חזק. ואז משכה אותה בפתאומיות, והשמפניה נשפכה על השמלה שלה. האורחים צעקו, כמה נאנחו, אחרים צחקו בהלם.
— סליחה! — קפצה, לוקחת את כוסו של גריגורי מהשולחן. — אני אשתה מהכוס שלך, למזל טוב!
פניו התקמטו לרגע — כעס קר, נקי, כמעט מתכתי. אך הוא לא יכול היה להגיב בקול: אביה צעק בקול רם:
— נכון, בתי! מכוס אחת — סימן לחיים ארוכים!
האורחים מחאו כפיים. נינה שתתה מהכוס, מבטה נעוץ בו. היא הייתה חיוורת, אגרופיה מהודקים מתחת לשולחן, אבל לבה רעד מהתרגשות ומתח. מטווייצ’ק הביא כוס חדשה לגריגורי, והוא הרים אותה לאט, מבלי להסיר את מבטו ממנה.
נינה הבינה: הוא יודע שהיא יודעת.
שעה לאחר מכן, גריגורי התחיל להרגיש רע. פניו הפכו ללבנים והוא ביקש מנינה ללוות אותו לחדרו. בחדר, הוא נשכב על המיטה, פניו בכפות ידיו, גופו מתנודד קלות. נינה עמדה בדלת, לבה דופק. הדקות התארכו, השקט היה דחוס ומנוכר.
— החלפת בכוונה את הכוסות? — שאלה בסוף.
— כן, — השיב, קולו נמוך, כמעט רוחש.
— מי אמר לך?
— זה לא משנה, — אמר, ומבטו נעוץ בה.
גריגורי קם לאט, התקרב צעד אחר צעד עד שעצר צעד אחד ממנה. הוא דיבר בלחישה, כמעט בעדינות:
— תקשיבי, נינה. מעכשיו את אשתי. מחר אביך יחתום על העברת הקרקעות. כבר הסברתי לו הכל, והוא הסכים. את תישארי שקטה, תעמדי בתור הכלה המאושרת. הבנת?
— למה היה צריך את האבקה? — שאלה, קולו רועד מעט, אבל עיניה חדות.
— כדי שתוכלי לישון בשקט ולא להפריע לעבודה שלי. אביך כבר היה שיכור מספיק כדי לחתום על הכל. עניין טכני. — הוא התקרב עוד צעד. — אבל היית חכמה. נפתור את זה. ואם תנסי לספר למישהו — נחשוב שאת השתגעת.
— אתה מדבר כאילו אני לא קיימת.
— את באמת לא קיימת. מקום ריק. שנתיים היית זומבי. אני אחזיר אותך לחיים. ואת… אינך אסירת תודה.
משהו בליבה רעד — לא פחד, אלא כעס צורב, גל של כוח פנימי שלא חוותה שנים.
— סרגיי ידע שניסית לגנוב מהמלאי, נכון?
פניו התקשו.
— על מה את מדברת?
— הוא בדק את המשלוחים. אתה הסתרת אותם כי הם היו בדרך. אני הייתי רק כלי כדי להגיע לאביך.
גריגורי ניסה להפחיד אותה, אך נינה עמדה נחרצת, מבטה קפוא. היא לא זזה, לא נרתעה.
למחרת, במוסך, היא מצאה את כל הראיות: תמונות, רישומים, חתימת גריגורי על החבלה. היא הזמינה את המשטרה, הכל תועד. גריגורי נעצר בבוקר, צעק, ניסה להכחיש, אך לא היה לו לאן לברוח. אביה צפה בשקט, פנים מתוחות, אבל שקטות. נינה סוף סוף הרגישה רגועה.
כמה שבועות לאחר מכן, המכונאי הודה בכל, האמת נחשפה. נינה השתתפה במשפטים, מבטה קפוא אל גריגורי. העונש: אחת עשרה שנות מאסר.
חודש לאחר מכן, נינה ישבה על קברו של סרגיי, הניחה פרחים.
— עכשיו אני יודעת — לחשה. — אני יודעת מי האחראי. והוא בכלא.
אביה חיכה בשקט ליד המכונית. הם חזרו יחד לבסיס, שם נינה למדה לטפל במסמכים ובמחסנים. החיים נמשכו, אבל נינה כבר לא פחדה. היא כבר לא הייתה מקום ריק. היא ידעה את האמת — וזה הספיק לה.
