— “אני עוזב כדי שתביני סוף-סוף את מי איבדת!” — הכריז ויטליק בפאתוס תיאטרלי, תוך שהוא משליך חבילות גרביים אל תוך תיק הספורט. אחת מהן עפה כמו קליע וכמעט הפילה מהמדף את האגרטל האהוב עליי.
עמדתי בשקט, נשענת על משקוף הדלת, וצפיתי במופע. בפנים בערה בי תערובת של עלבון ושל צחוק היסטרי. בעלי — בן שלושים, אבל בלב ילד נצחי — עמד באמצע הדירה שלי, זו שקניתי עוד לפני החתונה, ואיים עליי… בהיעלמותו. הוא באמת האמין שברגע שייצא, הקירות יתמוטטו ואני אקמול כמו גרניום שנשכח על אדן החלון.
אבל הכול התחיל, כרגיל, מביקור יום ראשון אצל אמא שלו.
ורה טימורובנה הייתה תופעה מיוחדת. אישה שידעה להחמיא כך שתרצי מיד לקבוע פגישה עם פסיכולוג — או לחפש חבל. היא חילקה “עצות לחיים” בטון של גנרל שמעניש טירונים על נעליים מלוכלכות.
ויטליק תמיד חזר משם “טעון”. שפתיים קפוצות, מבט בוחן, נחיריים מתרחבים כאילו אפילו האבק מעליב אותו אישית.
— אנה, למה שוב המגבות תלויות בצבעים לא תואמים? — התחיל עוד לפני שהוריד נעליים. — אמא אומרת שזה יוצר רעש ויזואלי והורס את הרמוניית הצ’י בבית.
נשמתי עמוק והמשכתי לערבב את התבשיל.
— ויטליק, אמא שלך ראתה הרמוניית צ’י בפעם האחרונה בתוכנית טלוויזיה משנות התשעים. המגבות תלויות שם כדי שיהיה במה לנגב ידיים — עניתי בשלווה.
הוא ניגש לכיריים, הציץ לסיר ותקע אצבע מאשימה.
— שוב חתיכות ירק גדולות. אמא אומרת שאישה אמיתית מועכת הכול לפירה. כך הגוף הגברי מעכל טוב יותר.
הנחתי את הכף.
— ויטלי… לאמא שלך אין שיניים כי היא העדיפה לקנות סט חרסינה שלישי במקום ללכת לרופא שיניים. לך יש. תלעס.
פניו האדימו.
— את חסרת תודה! אמא שלי מועמדת למדעים של משק בית!
— אמא שלך עבדה כל חייה כשומרת במעונות — חייכתי בקור. — היא קוראת לעצמה “מועמדת” רק כי זה נשמע מרשים.
באותו רגע הוא החליט “לחנך” אותי.
— מספיק! — הכריז, סוגר את התיק. — אני נוסע לאמא לשבוע. תחשבי על ההתנהגות שלך. כשאחזור אני מצפה לסדר מושלם ולהתנצלות בכתב!
הדלת נטרקה.
השתררה דממה מוזרה. תחילה כאבה. ואז… הקלה. אוויר נקי.
למחרת קרא לי הבוס.
— אנה סרגייבנה, הפרויקט בסניף ולדיווסטוק בוער. צריך לטוס מחר. שלושה חודשים. דמי אש”ל כפולים ובונוס שיספיק אפילו לאוטו חדש.
הרגשתי כנפיים נפתחות מאחורי הגב.
ואז התקשרה לנקה.
— אנה, צרה! אחותי עם בעלה ושלושה ילדים בלי דירה, שיפוץ אצלם. הם רועשים, אבל משלמים טוב, מראש!
התוכנית נולדה בשנייה.
— תני להם להיכנס. מחר. תשאירי מפתחות אצל השוער. ואם יופיע איזה גבר ויעשה בעיות — לגרש.
אותו ערב ארזתי חפצים, שמתי את היקרים בקופסה אצל אמא, והכנתי את הדירה להשכרה. ויטליק לא ענה — “מחנך”.
בבוקר טסתי.
לדירה שלי נכנסה משפחת גספריאן: אבא ארמן, אמא סוזנה, שלושה ילדים רצופים וכלב לברדור ענק בשם ברון.
עבר שבוע.
ויטליק, מותש מה“גן עדן” אצל אמא, החליט לחזור כמנצח. קנה שלוש ציפורנים נבולות ונסע הביתה.
המפתח לא הסתובב.
הוא צלצל.
מאחורי הדלת נשמעו ריצות כמו עדר ביזונים, ואז נביחה אדירה.
— מי שם? — בקע קול בס עם מבטא.
— א-אני… אני הבעל! תפתחו!
הדלת נפתחה. ארמן עמד בפתח, עם שיפוד ביד וכלב מתנשף לצידו.
— איזה בעל? — התפלא. — אנה נסעה. אנחנו גרים פה. משלמים. חוזה יש. ואתה מי?
— אני הבעל! זה הבית שלי!
— תקשיב, אחי — חייך ארמן וטפח לו על הכתף בשיפוד והשאיר כתם שומן. — אנה אמרה שאין בעל. לך לאמא, כן? סוזנה, תביאי אדג’יקה.
הדלת נטרקה.
הטלפון שלי צלצל. אני ישבתי במסעדה מול הים, אכלתי צדפות ושתיתי יין לבן.
— מה עשית?! מי האנשים האלו?! — צרח ויטליק.
— אל תצעק — עניתי בשקט. — אתה עזבת. הדירה שלי. השכרתי לשלושה חודשים.
— איפה אני אמור לגור?!
— אצל אמא. הרי שם מושלם.
— אני אתגרש! אזמין משטרה!
— תזמין. אני הבעלים. אתה לא רשום שם. אתה אף אחד.
ניתקתי.
אחר כך התקשרה ורה טימורובנה.
— את מפלצת! גירשת את הבן שלי!
— בקוד המשפחה כתוב שוויון. ובטאבו כתוב רק השם שלי. ניסוי החינוך הצליח. התלמיד עלה על המורה.
שלושה חודשים חלפו.
חזרתי מאושרת, עם כסף, תספורת חדשה והבנה ברורה: החיים הקודמים לא בשבילי.
הדירה הבריקה. אפילו הברז שטפטף תוקן.
ויטליק הופיע כעבור שעתיים. רזה, אפור, מקומט.
— אנה… בואי נתחיל מחדש…
עמדתי בפתח עם מזוודה.
— ארמן תיקן ברז בחצי שעה. אתה התלוננת שנה.
— אבל אני בעלך!
— היית.
הושטתי יד.
— את המפתחות.
הדלת נסגרה.
והקליק של המנעול נשמע כמו יריית פתיחה.
של החיים החדשים שלי.
