— פאשה… המגף הזה גמור.
מרינה עמדה במסדרון, נשענת בגבה אל המשקוף. בידה החזיקה מגף חורף שחור, כאילו היה ראיה בבית משפט. הסוליה נפרדה בקצה, פעורה כמו פה לועג, חושפת את הפנים האפור והרטוב. מקצה הגרביון טפטפו מים עכורים על הרצפה.
בחוץ היו מינוס חמש־עשרה מעלות. הקור הפברוארי הזה שלא עוקץ — אלא מכרסם. לא שלג, אלא בוץ קפוא, כזה שמתגנב לתוך הנעל ומטפס לאט אל תוך הגוף.
פאבל הסתובב מול המראה בכניסה. עליו היה סווטשירט חדש, ממותג, עם לוגו בולט. הוא קנה אותו לפני שלושה ימים, בחמשת אלפים רובל, כי “בעבודה צריך להיראות מכובד, לא כמו קבצן”.
הוא אפילו לא הסתובב אליה. רק ריסס על צווארו בושם יקר, עם ריח של הדרים ועץ. פעם מרינה אהבה את הריח הזה. עכשיו הוא גרם לה בחילה.
— מרינה, תחזיקי עוד חודש, בסדר? — הקול שלו הפך מיד לטון המתחנן־ילדותי, זה שתמיד הופיע כשדיברו על כסף. — עכשיו ממש קשה. אמא התקשרה הבוקר, שוב קפץ לה לחץ הדם, כמעט מאתיים. הרופא רשם עירויים, תרופות מיובאות… יקר בטירוף. הבטחתי להעביר לה עשרים אלף.
מרינה הורידה לאט את המגף אל השטיח. משהו התכווץ לה בחזה.
— עשרים אלף? — שאלה בשקט. — פאשה, זו כבר הפעם השלישית החודש. פעם “לב”, פעם “מפרקים”, עכשיו “לחץ דם”.
— מה את מציעה, שאזניח את הבריאות של אמא שלי? — הוא הסתובב סוף־סוף. פנים פגועות, שפתיים קפוצות. — היא זו שעזרה לנו עם הרישום לפני עשר שנים, שכחת?
— לא שכחתי כלום — אמרה מרינה. — אבל אני עומדת כאן עם גרביון רטוב. אני לא מרגישה את האצבעות. אין לי במה ללכת לעבודה מחר.
פאבל גלגל עיניים, כאילו היא מבקשת יאכטה, לא זוג נעליים יבשות.
— תלכי לחנות הזולה, תקני איזה ניפוחי באלף רובל. מה זה משנה? ממילא את רצה רק עד המטרו. הבריאות של אמא שלי חשובה יותר. אל תהיי כזאת אגואיסטית.
אגואיסטית.
המילה נשארה תלויה באוויר. מרינה הביטה למטה, לשביל הרטוב על הרצפה, ואז אליו. הוא היה חם, לבוש חדש, שבע — מהאוכל שהיא בישלה.
— בסדר — אמרה בקול יבש. — הבנתי.
באותו ערב היא לא עשתה סצנה. הניחה את המגף הקרוע על הרדיאטור, דחפה פנימה עיתון, והתיישבה במטבח.
היא הייתה צריכה לחשב.
האפליקציה הבנקאית נפתחה. מספרים לא משקרים — בניגוד לאנשים.
המשכורת של פאבל: חמישים וחמישה אלף.
שלה: שמונים וחמישה.
משכנתא: שלושים וחמישה — היא משלמת.
חשבונות: שמונה — היא.
גן, חוגים, בגדי חורף לילדה — היא.
אוכל — כמעט תמיד היא.
פאבל שילם על הדלק, על הרכב… ועל אינסוף ההוצאות של אמא שלו. “תרופות”. “תיקון”. “החשבונות עלו”.
היתרה שלה: אלפיים ושלוש מאות רובל עד המשכורת.
היא נזכרה אתמול בחנות, ליד מדף הגבינות. משולש קטן של גבינה כחולה, שלוש מאות רובל. החזיקה אותו. הריחה. החזירה. יקר. לקחה גבינה פשוטה במבצע.
היא חסכה על גבינה, על נעליים, על עצמה.
כדי שמישהו אחר יקבל מתנה.
— בסדר — לחשה אל החושך. — בסדר.
שלושה ימים אחר כך, ביום רביעי קפוא, היא נכנסה לקניון רק כדי להתחמם. הנעליים הזולות לא הגנו עליה מהקור.
ואז היא ראתה אותם.
פאבל ואחותו לנה, ליד הקופה בחנות החשמל. צוחקים. פאבל שולף כרטיס. על הדלפק — קופסה ענקית. שואב אבק רובוטי. תג אדום: 49,990.
— תודה, אחי! — צווחה לנה. — אתה מציל אותי!
ביפ. אושר.
מרינה לא ניגשה. היא הסתובבה ויצאה החוצה, אל הקור.
בערב הטלפון נדלק.
“אמא”:
“סליחה שהיינו צריכים לשקר למרינה לגבי העירויים… אבל ללנה כל כך הגיע.”
מרינה לא בכתה.
היה לה כבר תכנון.
חודש אחר כך פאבל עמד במטבח, רעב, מול המקרר. הוא היה מחולק לשניים. למעלה: “מרינה ודאשה” — סלמון, גבינות, פירות. למטה: “פאבל” — נקניקיות, מיונז.
— אני רעב… — מלמל.
— אוכל עולה כסף — אמרה מרינה בשקט. — ולך אין.
כשהוא הבין שאף אחד לא יציל אותו, היא לגמה מהקפה.
— ברוך הבא לעולם האמיתי, פאשה — אמרה. — כאן משלמים על הכול.
והטעם של הסלמון היה מושלם.
