שבת בבוקר התחילה ברעש גדול.
עדיין שכבתי במיטה, חצי ישנה, כאשר שמעתי מכיוון המטבח קול של מחבת שנפלה ואת הקללה החרישית של בעלי. סרגיי תמיד קם מוקדם ממני בסופי שבוע. הוא האמין בכל ליבו שיום חופשי לא נועד כדי להתעצל מתחת לשמיכה, אלא כדי “לעשות דברים מועילים”.
– לנה! כמה זמן עוד תישני? – הוא קרא מהמטבח. – ארוחת הבוקר מתקררת!
נאנחתי, ובחוסר חשק יצאתי מתחת לשמיכה החמה. בחוץ ירד גשם קר ולא נעים של חודש מאי. השמיים היו אפורים, כאילו מישהו כיסה אותם בשכבה עבה של צמר גפן. ממש לא התחשק לי לנעול מגפי גומי ולנסוע לחלקת האדמה שלנו.
אבל סיכמנו שהסוף שבוע הזה נתחיל לשתול.
כשנכנסתי למטבח, חיכה לי מחזה מוזר.
סרגיי עמד ליד הכיריים כשהוא לובש את הסינר הפרחוני שלי, והוא התרוצץ במרץ לא אופייני. הוא כבר חתך את הכריכים, ושתי כוסות קפה מהבילות חיכו על השולחן.
– שבי, נאכל משהו לפני שנתחיל – הוא אמר, ודחף לעברי את הצלחת. – היום יש לנו עבודה רצינית.
התיישבתי, אבל המשכתי להביט בו בחשדנות.
משהו לא היה בסדר.
בדרך כלל בשבתות הוא היה זה שנאנח ומסתכל על השעון בגלל שלקח לי יותר מדי זמן להתארגן. אבל עכשיו הוא התנהג כאילו יצא מפרסומת לבעל המושלם.
– איזו עבודה רצינית? – שאלתי, תוך כדי לגימה מהקפה. – יורד גשם שוטף. אולי נדחה ליום ראשון? היום רציתי לקפוץ לאמא שלי.
סרגיי נעצר.
לרגע הוא רק סובב את הכפית בין אצבעותיו, ואז הניח אותה לאט על השולחן.
– לא, לנה. אנחנו חייבים לנסוע היום. חשבתי על זה… – הוא אמר, וחיוך מאולץ הופיע על פניו. – הגיע הזמן לערוגות, יקירתי! התותים צריכים להתחיל בקרוב, והעשבים בטח כבר הגיעו עד המותניים. אם לא נעשה את זה עכשיו, אחר כך כבר לא יישאר מזה כלום.
רק הסתכלתי עליו.
הוא דיבר כמו מורה בקורס גינון, ובאותו זמן נמנע באופן בולט מלהסתכל לי בעיניים.
– סריוז’ה… מה אתה עושה? – הנחתי את הספל. – תמיד אנחנו נוסעים לשם יחד. למה כל הדחיפות הזאת? יש לך תוכניות לערב?
– נו באמת, איזה תוכניות כבר יכולות להיות לי? – הוא ענה מהר מדי.
הוא קם, ניגש לחלון והפנה אליי את גבו.
– פשוט יש המון עבודה. אני צריך להגיש דוח ביום שני, וחשבתי שאם שנינו ניסע לשם, לא אספיק לסיים. ואת למה שתישארי בבית? צאי קצת לאוויר, אולי הגשם ייפסק. בערב אתקשר אלייך.
הוא דיבר מהר מדי.
חלק מדי.
כאילו כבר תרגל את המשפט הזה כמה פעמים מול המראה.
– בערב תתקשר אליי? – חזרתי אחריו לאט. – אתה באמת מציע שאני אסע לבד לחלקה? שאני אסחוב דליים, אחפור בבוץ, אעבוד באדמה, ואתה תישאר כאן בדירה החמה עם הדוח שלך?
– לנה, למה את עושה מזה עניין? – הקול שלו נעשה לפתע קר. – אני עובד. אני עובד בשביל המשפחה שלנו. אבל את הרי תמיד אוהבת להתעסק בגינה. בשבילך זו הנאה.
נכון.
אהבתי את זה.
אבל רק כשהיינו עושים את זה יחד.
כשהוא היה חופר את הערוגות ואני הייתי משקה. כשהיינו בערב עושים על האש בגינה, צוחקים ומתכננים איך יום אחד נסדר את כל החצר.
אבל להישאר לבד בבית ריק, בגשם קר, בזמן שהוא יושב בנוחות בבית?
זה בכלל לא היה חלק מהתוכניות שלי.
– אני לא אוהבת להיות שם לבד – אמרתי בנחרצות. – ניסע ביום ראשון. יחד נסיים מהר. או שתיקח יום חופש ביום שני.
פניו של סרגיי התקדרו.
– לנה, כבר החלטתי הכול. המכונית מתודלקת, התיק שלך מוכן. אל תתחילי עכשיו להתווכח, בסדר? עבדתי כל השבוע, אני צריך יום שקט. את תסעי, תסדרי שם קצת, ואני אבוא לקחת אותך ביום ראשון בערב.
רק הסתכלתי עליו.
כמה שניות ארוכות.
הוא הסיט את מבטו, ניגש לכיריים, לקח מטלית והתחיל לנגב משטח שכבר היה נקי לגמרי.
משהו היה מאוד לא בסדר.
מאוד.
באותו רגע הטלפון שלי צלצל.
על המסך הופיע השם של חברתי טניה.
– היי – אמרתי, בלי להוריד את העיניים מסרגיי.
– היי, לנקה! מה אתם עושים היום? אולי נלך דווקא לעיר לסרט? יש קומדיה טובה, נראה לי שאנחנו צריכות קצת להתאוורר – היא פטפטה בשמחה.
– טניה… אני חושבת שאני נוסעת לחלקה – עניתי בזהירות.
– לאן? – היא נדהמה. – לנה, השתגעת? בגשם? בבוץ? לבד?
– שטויות, יש שם גדר גבוהה – אמרתי, כמעט חוזרת מילה במילה על מה שניסיתי לשכנע את עצמי.
אבל משהו בקול של טניה גרם לי להרגיש אי נוחות.
– וסרגיי? הוא נוסע איתך?
– הוא עובד – אמרתי בקצרה, ובאותו רגע ראיתי שבעלי פתאום נעשה עסוק מאוד בשטיפת כלים.
– עובד… – חזרה טניה בחשדנות. – לנה, שמענו כבר סיפורים כאלה. תשמרי על עצמך, בסדר? אם משהו קורה, תתקשרי מיד. ואל תישארי שם לבד בלילה.
– תודה, טניה, עכשיו באמת הרגעת אותי – נאנחתי. – נדבר.
ניתקתי.
סרגיי הסתובב אליי מיד.
– טניה הייתה?
– כן. היא הזמינה אותי לסרט.
– ומה אמרת לה?
– אמרתי לה שאנחנו הולכים לגינה.
ראיתי עליו הקלה.
הכתפיים שלו ירדו.
– זו ההחלטה הנכונה. טניה רק רוצה ללכת לסרט, אבל לנו יש בית וגינה. יאללה, יוצאים. התיק שלך כבר במסדרון.
חצי שעה אחר כך עמדתי ליד הדלת.
לבשתי ג’ינס ישן, מעיל ומגפי גומי ביד, ולצידי תיק האוכל.
סרגיי נשק ללחי ועזר לי לשים את התרמיל.
– יש לך את מפתח הבית?
– כמובן – עניתי. – שלי.
– כן, כן… בסדר – הוא מלמל. – תשמרי על עצמך. אני אתקשר.
יצאתי לחדר המדרגות.
הסתובבתי עוד פעם אחת לאחור.
סרגיי כבר סגר את הדלת.
הוא לא חיכה לי.
לא עמד שם עד שאגיע למעלית.
למרות שתמיד היה עושה את זה.
נכנסתי לרכב, התנעתּי ויצאתי לדרך.
כשעה נסיעה הייתה עד לחלקה שלנו. הגשם התחזק ונחלש לסירוגין. המגבים נעו בקצב מונוטוני.
שוב ושוב שחזרתי בראש את השיחה של הבוקר.
למה הוא פשוט לא אמר שהוא צריך לעבוד?
למה כל הנחמדות המוזרה הזאת?
כל תשומת הלב המוגזמת?
המבט החומק?
משהו בתוכי אמר לי שלא קורה כאן מה שהוא מספר לי.
כשהגעתי לחלקה, נופפתי לשומר המוכר, הדוד פטר, ואז נכנסתי בשביל העפר.
הבית שלנו עמד עמוק בתוך היער.
קנינו אותו לפני שלוש שנים.
השקענו בו המון כסף ועבודה. שיפצנו את הבית הישן, בנינו גדר חדשה.
זה היה מקור הגאווה שלי.
כיביתי את המנוע, יצאתי אל הגשם.
ואז ראיתי את זה.
קפאתי במקום.
על השער היה תלוי מנעול אחר.
חדש לגמרי.
מבריק.
זר.
המנעול הישן והחלוד שלנו נעלם.
מצמצתי.
אולי אני טועה.
התקרבתי.
לא.
זה בהחלט לא היה שלנו.
הוצאתי את המפתחות.
את המפתח שלי.
הכנסתי אותו למנעול.
הוא לא הסתובב.
הלב שלי התחיל לפעום מהר יותר.
זה לא היה סתם החלפה.
מישהו אחר שם מנעול על השער שלנו.
מישהו אחר השתמש בבית שלנו.
ועדיין לא ידעתי שמה שאמצא בפנים יהפוך את כל חיי.
המנעול הקטן בשער הצדדי עדיין עבד. בידיים רועדות פתחתי אותו ונכנסתי לחצר…
ועצרתי.
הכול היה מסודר בצורה מושלמת.
מושלם מדי.
השבילים היו מטואטאים, למרות שלא היינו כאן חודש.
שיחי הדומדמניות נגזמו בצורה מסודרת.
בין הבית למחסן היו בגדים תלויים לייבוש על החבל.
אבל אלה לא היו הבגדים שלי.
מצעים זרים.
חולצות בלויות.
ותחתוני נשים איומים עם הדפס פרחים, שאני בטוחה שלא אני קניתי.
לאט עליתי למרפסת.
הרגליים שלי נחלשו.
הלב הלם בגרון.
הצצתי פנימה.
הדלת הייתה פתוחה.
ריח של מרק כרוב וטבק יצא מבפנים.
על המדפים שלי עמדו כלים זרים.
צנצנת הדגנים שלי הוזזה הצידה, ולידה הייתה חבילת פסטה זולה.
התקרבתי עוד.
החלונות היו מכוסים אדים מהחום בפנים.
צללים של אנשים נעו מאחוריהם.
היו שם כמה אנשים.
נכנסתי פנימה.
במטבח ישבו שתי נשים על הכיסאות שלי, ליד השולחן שלי.
האחת הייתה אישה מבוגרת וכבדה, עם שיער אפור ודק אסוף בקוקו. בעיניה הקטנות היה מבט עוין.
השנייה הייתה צעירה יותר, אבל עם אותו מבט חד.
הקומקום שעל הכיריים שלי שרק.
בבית שלי.
במקום שלי.
האישה המבוגרת הסתובבה אליי לאט.
כמה שניות רק הסתכלנו זו על זו.
את הדממה הפריע רק רעש המים הרותחים.
– שלום… – הצלחתי לבסוף לומר. הקול שלי נשמע לי זר. – מי את?
האישה חייכה לפתע.
אבל זה לא היה חיוך נחמד.
זה היה חיוך מזויף ומתוק מדי.
כמו חתול שמנסה להעמיד פנים שהוא לא אכל את השמנת.
– אה, לנוצ’קה! הגעת! – היא פתחה את זרועותיה וקמה. – אנחנו, זינאידה ואני, בדיוק שתינו תה, נחנו, נהנינו מהאוויר. יש לך מקום יפהפה כאן. כל כך שקט.
היא עצרה לרגע ואז הוסיפה:
– סריוז’ה אמר שאת מגיעה היום. ואנחנו כבר חיכינו לך.